התרחקתי ממנו במהירות.
"אני מצטער..." אמר.
"זה לא היה צריך לקרות" אמרתי ורצתי לחדרי, סוגרת את הדלת אחרי.
הוא דפק על דלת חדרי.
"עדן, תני לי להיכנס.." מלמל.
"שגיא, בבקשה תלך" ביקשתי.
"אני לא זז מכאן עד שתפתחי לי." אמר.
פתחתי לו. התיישבנו על המיטה.
"אני מצטער, אני לא יודע מה קרה לי...
"אני לא צריכה לשמוע את זה. אם יש לך בעיות, לך לפסיכולוג. אני לא רוצה ולא מתכוונת להקשיב לבעיות שלך.
"למה את עושה את זה?
"עושה את מה?"
"אני מנסה להתקרב אלייך ואת מרחיקה אותי כל פעם מחדש. ניסיתי הכל. רציתי לשבת לידך, לא נתת לי. לעשות עלייך רושם, לא עניין אותך, לא החיצוניות שלי ולא היכולות שלי. ניסיתי לדבר אתך ישירות, גם לא. מה אני צריך לעשות בכדי שתביני סוף סוף שאני פשוט מחבב אותך? שאני בסך הכל רוצה להכיר אותך טוב יותר ולבלות אתך?!"
"על מה אתה מדבר??" שאלתי וקמתי מהמיטה.
"על זה שאת מתה מפחד."
"אני לא מפחדת משום דבר." התגוננתי.
"את מתה מפחד!" אמר ונעמד גם הוא.
"מה אתה סח?!"
"את מסקרנת אותי"
"אתה לא מבין שלא אכפת לי? תעזוב אותי בשקט כבר!"
"לא, אני לא אעזוב אותך" אמר והתקרב אליי.
"מה?"
"זה משגע אותי שאת גם יפה כל כך , בעלת ביטחון רב כל כך ואמיצה. אז למה את מתרחקת? את מפחדת שאפגע בך??"
"לא"
"אז מה הסיפור שלך?
;){kind=link}