אני בדיוק מתחילה את כיתה י"א. אין לי ממש הרבה חברות. יש לי כמה שקיבלו אותי כמו שאני, אבל הן רחוקות עכשיו. לפני שנה התחלתי כאן, בתל אביב את התיכון, את כיתה י. גרתי קודם בראשון לציון, פיטרו את אימא שלי מהעבודה הקודמת והיא מצאה עבודה בתל אביב. אז עברנו כולנו לגור פה. ההורים שלי לא ממש שאלו אותי. הייתי אמורה ללמוד בכיתת תאטרון בבית ספר בראשון. אך בתל אביב, בבית הספר שהיה הכי קרוב לביתי לא הייתה כיתה כזו או אפילו דומה לה.
בכיתה ט, לא הייתי כזו בעלת ביטחון, החברות שלי, היו החברות הכי טובות בעולם. היינו חבורה ענקית כזו שמתוכן, שלוש היו החברות הכי טובות שלי. רותם (רומי), קרן (אמיגה) ונתנאלה (נתי). הייתי מספרת להן הכל. מהריבים שלי עם ההורים ועד להתאהבויות שלי. כשאני מסתכלת אחורה בזמן ונזכרת באיך שהייתי, אני צוחקת מעצמי.
כשאת מעבירה את כל החופש הגדול במקום חדש וזר, את מתחילה להרהר בחייך, באדם שאת. ככה בחודשיים עברתי מהפך ענק.
הייתי ילדה בת 15 וחצי שמאוד אכפת לה ממה שהסובבים אותה חושבים. הייתי זו שתמיד פונה לאנשים כדי לעזור להם, שחושבת שכולם תמיד בלבם אנשים טובים, כזו שרגישה, שמאמינה שבאמת לכל אחד מגיעה הזדמנות שנייה, מישהי מאוד פתוחה לאנשים, מישהי שמאוד היה לה חשוב שיבינו מי היא, שמאוד פוחדת לפגוע באחרים ומאוד פחדה לאבד אנשים. מאוד חסרת ביטחון ולא יודעת מה היא שווה, מאוד חלשה.... ועכשיו? ובכיתה י? הפכתי לנערה בת 16 שלא מעניין אותה מה שכל העולם חושב עליה, היא יותר לא פונה לאף אחד כדי לשאול אם הוא צריך עזרה. הבנתי שאני לא צריכה אף אחד, אני לא צריכה שאף אחד יאשר לי שאני חכמה או יפה או רזה או כשרונית. אני יודעת שיש כל כך הרבה אנשים שהם רעים כי כיף להם. כל אחד והבעיות והסיבות שלו. הבנתי שמי שפוגע פעם אחת יפגע עוד מיליון פעמים אחרות במיליארד דרכים שונות. בניתי המון חומות מסביבי שלא היו ניתנות להריסה. מיום ליום החומות רק התחזקו ונבנו חומות חדשות. כבר לא חשוב לי שיבינו מי אני, אני יודעת שאני חזקה, יפה, חכמה ושכל אחד היה רוצה להיות במקומי. איני פוחדת שאחרים יפגעו, כי אם להם לא אכפת לפגוע בי, פיזית ונפשית, למה שלי יהיה אכפת? כבר לא אכפת לי שכולם יתרחקו, פשוט לא אכפת לי.
יש שמועות עליי, המון שמועות. על איך שאני מתלבשת, על זה שאני כל כך אוהבת שחור. על זה שאני לא עדינה כמו שאר הבנות.
אני לא מיוחדת, אני פשוט אני. אני לא מפחדת להיות אני. אני לא מתביישת להגיד מה שבא לי. אני לא מפחדת איך אראה, מה יחשבו, מה ירכלו ואילו שמועות יפיצו. הם פשוט לא מעניינים אותי יותר.
אתם פשוט תצטרכו להתמודד עם זה שאני לא הולכת להשתנות בשבילכם ולא בשביל אף אחד אחר.
אתם הפחדנים, שמשאירים הכל בפנים.
אני לא מתכוונת להיות חלשה יותר. אני אראה כל הזמן שאני חזקה. כי אם לא, הם ינצלו את זה. אבל זה לא יקרה יותר, כי אני אחרת.
טוב, אז אתם בטח מעוניינים לדעת למה ואיך השתניתי ככה. זה לא קרה רק בגלל שנמאס לי ששופטים אותי או בגלל שירדו עליי וצחקו עליי הרבה. לא. זה קרה בגלל שניצלו אותי.
לא כולם, כמובן. החלטתי פשוט להראות לעולם שיש בי הרבה יותר מהילדה הרגישה שנפגעת או האבו-גבר שאתם רואים.
כבר לא אכפת לי שתיקראו לי ככה. אם אתם לא טרחתם להכיר אותי עד עכשיו, אפילו לא לנסות, אז יש לי חדשות בשבילכם, אני בכלל לא מעוניינת להכיר בכם יותר. אתם אוויר בשבילי. כבר אי אפשר לדעת אצלכם מי אתם.
היו הרבה סיבות שבגללם השתניתי כל כך.
אחת מהן היא שכל כך הרבה ניצלו אותי ואת התמימות שלי, של ילדה בת 15 שרק רצתה לעזור ולהראות לעולם שיש לה מה להביא לעולם. אתם לא רוצים לראות? אז אני לא רוצה להראות. אין לי בעיה עם זה.
סיבה שנייה היא שכל הזמן שפטו אותי, לרעה. אני לא מתכוונת לשפוט, לא אהיה מפלצת כמו שאתם הייתם. כן. בשבילי אתם הייתם מפלצת אחת גדולה ולא יותר. רק מפלצת שעמדה בדרכי וגרמה לי לפחד.
סיבה שלישית לשינוי היא שהכאיב לי ופגע בי שהאמנתי לכל דבר שאמרתם. באמת, אמרו לי שאני שמנה והאמנתי להם. אמרו לי, שאני מכוערת והאמנתי להם.
אבל הדבר שהכי גרם לי לרצות להשתנות היה בסוף כיתה ט. כשהייתי רואה את זה בחדשות, הייתי נושמת עמוקות ואומרת לעצמי: לי זה בחיים לא יקרה" אבל זה קרה. אני מניחה שהכל לטובה, אה?
אם אתם רוצים לדעת מה קרה, תחכו לפרק הבא.
מקווה שאהבתם ושתמשיכו לקרוא :)
;){kind=link}