"מה?"
"את באמת לא מבינה שאני לא מסוגל?"
"לא"
"מה לא? עוד הפעם לא מעניין אותך? עוד הפעם תגידי לי שאני אלך לפסיכולוג כי זה לא מעניין אותך? את יודעת מה נמאס לי מזה! זה ברור שאת רק מנסה להגן על עצמך, אבל תני לי להגיד לך משהו? אם את חוסמת אנשים בגלל שאת מפחדת להיפגע, אז את גם מונעת מעצמך לאהוב!"
"מה אתה בכלל יודע על זה?"
"אני יודע על זה הרבה יותר ממה שאת חושבת."
"מה אתה מנסה להגיד?" שאלתי בקרירות.
"עזבי"
הוא הסתובב.
"אתה יודע משהו?" הוא הסתובב, "אתה מדבר ומדבר על זה שאני אטומה? אתה פחדן! אתה מסתובב עם רוני וכל החברות שלה, בזמן שכל מה שאתה חושב עליהם זה כמה שהם סתומים ואתה משנה את התנהגותך כל רגע, רגע אחד אתה שחצן ורגע אחרי כן אתה מתנהג באופן הכי נפלא ואתה בעצמך לא יודע מה אתה רוצה!"
"אולי זה כי אני לא יודע כבר איך להתנהג אתך?!"
"אז אל!"
"אולי זה מה שכדאי שאעשה. אני יודע שזה מה שאני צריך לעשות! אבל את מרתקת אותי ואני לא יכול. אני רק מקווה שיום אחד תוכלי לפתוח את הלב שלך אליי ולראות שאני באמת מחבב אותך"
"אין באמת דברים כאלה. בנים לא מדברים ומרגישים ככה."
"מה את חושבת? שלבנים אין רגשות? זה שאנחנו אלופים בלהחביא אותם על מנת שלא נצא חלשים זה משהו אחר"
"אז למה אתם מפחדים?"
"כי לא כולם כמוך"
"מה זאת אומרת?"
"לא לכולם קל לומר מה שהם חושבים. יש כאלה שבאמת אכפת להם להיראות מטומטמים וחלשים, את יודעת."
"אני יודעת. אל תדבר אליי כאל מטומטמת." אמרתי.
"לא התכוונתי..."
"אתה יודע מה? עזוב!"
"בואי" אמר.
"לאן?"
"אני רוצה להראות לך משהו"
הלכנו אל חדרו. הוא התיישב על המיטה ואני נשארתי על יד דלת חדרו.
"בואי, אני רוצה שתראי משהו" התיישבתי על ידו וראיתי שידו מחזיקה בתמונה.
לאחר שתיקה הוא החל לדבר.
"אני מעולם לא סיפרתי את זה לאף אחד, אבל איכשהו... בך אני בוטח. אני לא יודע למה, אולי בגלל שאת מזכירה לי את אחי."
"אחיך?"
"קחי" אמר והושיט לי את התמונה.
הבטתי בתמונה. חשבתי שאני מדמיינת.
"זה אדוארד. הוא היה אחי. ו..."
"הוא נרצח לפני כמעט שנתיים" השלמתי את דבריו.
"מה... איך את יודעת?"
"אד..." מלמלתי.
פתאום היה לי קשה לנשום.
"עדן, מה קרה?"
דמעות החלו לזלוג מעיני.
"עדן?"
לפתע, איבדתי את הכרתי.
התעוררתי לאחר מספר ימים בחדר האחות.
"התעוררת!"
"אד?"
התיישבתי וראיתי את שגיא.
"מאיפה את מכירה את אדוארד, אחי?"
;){kind=link}