"אני רואה שלאט לאט אני ממיס את לב הקרח שלך, הא?"
"היית מת" אמרתי וזרקתי עליו את העלון.
הוא צחקק ואני הלכתי.
בארוחת הבוקר, עדי התקרבה לעברי.
"אני יכולה לשבת ?" שאלה.
"כן" אמרתי ואפילו אני הופתעתי מעצמי.
לאחר כמה דקות של שתיקה היא פצתה את פיה.
"שגיא חמוד, הא?"
"הוא בסדר"
"את לא חושבת שהוא חתיך?"ולראשונה חשבתי על כך.
חשבתי על שערו השחור ועיניו הירוקות. על הגומה הקטנה שמופיעה בפניו כשהוא מחייך. מצאתי את עצמי מחייכת.
"אולי. הוא... נראה טוב" אמרתי בטון קר.
לפתע, הוא החל להתקרב אלינו.
"הוא בא אלינו" עדי אמרה לי.
"שיהיה" אמרתי.
"היי" אמר והסתכל עליי וחייך.
"נרגעת?" שאל.
"ממה?"
"היית מעט נסערת הבוקר"
""אני בסדר גמור" הזעפתי.
"לא התכוונתי להכעיס אותך..." אמר.
לא ידעתי איך להגיב אתו.
"לעדן אין מה להגיד? זה חדש."
"אני..."
"מה?"
"צריכה ללכת"
אמרתי והלכתי משם. לא ידעתי מה להגיד. רציתי לומר לו משהו, אך לא היה לי מה. לא ידעתי איך להגיב אתו. רגע אחד הוא צוחק והכל בסדר ורגע אחרי זה הוא נראה פגוע ואני מרגישה צורך להתנצל אבל עוצרת בעצמי.
הוא גם הזכיר לי כל כך את אד. ואת זה לא יכולתי לסבול.
למחרת, ישבתי בחצר, לפני תחילת השיעור הראשון ושמעתי מוזיקה באוזניות. ראיתי את שגיא מרחוק והוא נופף לעברי.
לא התייחסתי והוא התקרב אליי.
"מה את שומעת?"
"מוזיקה"
"אפשר?"
"לא" אמרתי אך הוא התעלם מדבריי ולקח אוזנייה אחת.
"דמי לובאטו? מסתבר שאת לא כזו פריקית כמו שאת עושה מעצמך"
קמתי, לקחתי את האוזנייה מידו והתרחקתי ממנו בצעדים מהירים.
"לא, חכי" אמר ורץ אחרי, "אני מצטער אם פגעתי בך"
"לא פגעת בי"
"אז למה ברחת?"
"פשוט תעזוב אותי, טוב?"
;){kind=link}