למחרת, הגעתי לכיתה דקה לפני הצלצול והתיישבתי בסוף הכיתה, כמו אתמול. לפתע מישהו התיישב על ידי.
"הי. את החדשה? אני שגיא"
"יופי לך"
"ואת?"
"לא עניינך"
"רק ניסיתי להיות נחמד"
"אל"
"מה?"
"אני לא צריכה, לא את הטובות ולא את ברחמים של אף אחד מבית הספר המטומטם והאידיוטי הזה!"
"אוקיי..." אמר ועבר מקום.
זה לא הזיז לי במיוחד.
היה זה שיעור מתמטיקה. לא ממש הקשבתי לשיעור, זה לא עניין אותי.
"גברת לוי!" המורה קראה בשמי"
"מה??" שאלתי בטון משועמם.
"אני מבינה שאנחנו מאוד משעממים אותך"
"לא"
"אז.."
"את משעממת אותי" קטעתי את דבריה.
"בואי הנה"
באתי לכיוון הלוח.
"תפתרי את 5 התרגילים שעל הלוח"
"זה עונש?"
"לא. אולי אם תרגישי את ההשפלה של אי הידיעה, אז תקשיבי בשיעורים"
"אל תבני על זה שזה יקרה. סבבה? אבל אני אפתור את זה. כמה קשה זה יכול להיות?"
הסתובבתי אל הלוח ופתרתי את כל התרגילים בשתי דקות.
"תעופי מהכיתה שלי!"
"למה? פתרתי נכון, לא?"
"אל תתחצפי"
"למה? לך מותר להביך אותי למול כל הכיתה ולי אסור לומר את מה שאני חושבת עלייך. מה שכולם חושבים עלייך?"
"את לא פה יומיים. איך את יודעת מה הם חושבים???"
"אני יודעת"
"כן? אז מה הם חושבים?"
"הם כולם משועממים. הם מתים שהשיעור ייגמר. אף אחד לא מקשיב לך! הם מזלזלים בך ובמקצוע. מורים שכמותך הם הסיבה לכך שהתלמידים שונאים ללמוד!"
"את באה איתי עכשיו למנהלת!" אמרה ומשכה אותי בידי אל המנהלת.
"אין לך שום זכות לגעת בי!" צעקתי עליה ברגע שהיינו ליד חדר המנהלת.
"מה קורה פה?!" המנהלת יצאה מחדרה.
"הילדה הזו הרסה את השיעור..." פתחה וסיפרה לה את כל מה שעשיתי לה בשיעור.
"זה נכון?" המנהלת פנתה אליי.
"כן"
"טוב. מה יש לך לומר להגנתך"
"שאני רק הגנתי על עצמי" אמרתי בקיצור.
"הסבירי את עצמך."
"היא השפילה אותי בפני כל הכיתה. זו זכותי המלאה"
"אני אבדוק את העניין. לכי לשיעור" אמרה ובדיוק כשיצאתי נשמע הצלצול.
ליד חדר המנהלת, פגשתי במר תבורי.
"שלום, עדן" מר תבורי אמר אליי.
"אני צריכה ללכת, יש לי שיעור" אמרתי.
הלכתי לכיוון השיעור הבא שלי - ספורט. עצרתי לפני כן בחדרי והחלפתי בגדים. כשהגעתי למגרש הספורט, כל הבנות ישבו בצד וכל הבנים שיחקו כדורסל.
;){kind=link}