"רבתם?"
נאנחתי בהקלה.
התיישבנו וראינו סרט. יותר נכון, גיא ראה ואני ניסיתי להתרכז בסרט ובו, אך ללא הצלחה. הראש שלי פשוט לא היה שם. גיא הרגיש בריחוק שלי.
"אני צריך ללכת" אמר.
הוא פנה אל הדלת מבלי להוסיף דבר, או לתת לי איזה חיבוק או נשיקה. הוא כנראה הרגיש שמשהו עובר עליי ואולי לא היה לו כח לזה או שחשב שלא אספר לו את מה שעובר עליי.
"חכה רגע" אמרתי והנחתי את ידי על כתפו.
"מה?" נאנח והסתובב אליי.
הנחתי את ידי על שערו וליטפתי אותו. התקרבתי אליו עד שלא היה מרחק בינינו. נישקתי אותו. עצמתי את עיניי וראיתי את פניו של דניאל מולי. משום מה, זה גרם לי להמשיך את הנשיקה הזו עוד ועוד , דבר שאני בעצמי לא הבנתי את פשרו ומשמעותו. לבסוף, פקחתי את עיניי והרפיתי ממנו.
"את ממש משגעת אותי את יודעת?" אמר וחייך חיוך מרוצה.
ויצא מן חדרי.
התיישבתי על הספה שלי, מבולבלת ונתקלתי בעיניי בדיסק שדניאל הכין לי לכבוד יום הולדתי האחרון. קמתי מהספה והכנסתי את הדיסק. התיישבתי בחזרה על הספה וצפיתי שוב בסרט.
"לולו, את מאמינה?? את כבר בת 17! ערכתי לך את הקטעים הללו כמזכרת ותזכורת לכך שלא משנה מה יקרה ואם נריב, אני תמיד אהיה פה בשבילך ואת תמיד תהיי בלבי" קולו החם והמתוק עלה מתוך הסרט. תמונות שלי ושל דניאל הופיעו אחת אחרי השנייה. זכרתי את כל אחד מהרגעים של התמונות הללו. את הסרט הוא סיים בכמה מילים שלו. "אז זהו, אני יודע, שיהיה לך יום הולדת שמח , כי אנחנו הולכים לחגוג לך אותו עד הסוף, כל שנייה ושניה ממנו. מזל טוב לולי שלי.
דמעות הופיעו בעיניי. רצתי אל ביתו של דניאל עם הדיסק בידי. הוא פתח לי.
"מה את עושה פה?" שאל במבט אדיש
הרמתי את מבטי אליו. הוא ראה את הדמעות שמילאו את עיניי ופתאום לא הייתה שמץ של אדישות בעיניו.
נכנסתי לביתו.
"מי פגע בך?" שאל והחזיק בידי.
המילים יצאו מפי. "דניאל, אתה הבטחת לי! אתה הבטחת לי שתמיד תישאר פה, לא משנה מה. שאתה לעולם לא תפגע בי ולא תוותר עליי. אתה אכזבת אותי. אני סמכתי עליך. ותאמין לי, אני מעדיפה שישבר לי הלב כל יום מחדש, ולא להרגיש את המועקה הזו שבכל פעם שאני חושבת איך וויתרת אליי."
"לולו..."
;){kind=link}