"אני מצטער..." אמר דניאל. היה אפשר לראות את הכעס והאכזבה בעיניו.
הוא רץ משם.
"דני..." לולה ניסתה לומר , אך הוא כבר לא היה שם.
למחרת, בבית הספר, לולה ניסתה לדבר עם דניאל.
"לולה, אני ממש ממהר. אני חייב ללכת." אמר והתרחק משם.
"ממתי אתה קורא לי לולה?"
"מה?.." שאל והסתובב.
"ממתי אתה קורא לי לולה?" חזרה.
"זה באמת לא הזמן..."
"דני!" התעצבנה, "אתה החבר הכי טוב שלי, אם לא אדבר אתך, עם מי אדבר?"
"זה בדיוק העניין! אני לא יכול יותר להיות הידיד שלך, החבר הכי טוב שלך!"
"למה לא." שאלה, מבולבלת.
"אני מאוהב בך."
"מה?"
"שמעת אותי. אני מבין שזה לא הדדי, באמת. אבל אני לא מסוגל להיות ידיד שלך עכשיו. פשוט לא מסוגל."
"למה? דני, לא! אל תעזוב אותי ככה... אני מתחננת... דני... אני... אני יודעת שזה אנוכי מצידי, אבל אני לא יכולה לעבור כלום בלעדיך, אתה החבר הכי טוב שלי! אתה כמו אחי הגדול!אתה..." אמרה והתקרבה אליו.
"לול... אתה לא מבינה, אה?"
"לא מבינה מה?"
"אני לא מסוגל יותר להיות לידך... אני לא מסוגל ..."
"אני אדם עד כדי כך נוראי?"
"לא, ממש לא! זה העניין, את לא! את מדהימה, מבפנים ומבחוץ. השיער החום שלך והמתולתל שלך כשהוא נפרע ברוח החורפית, העיניים הבהירות בצבע התורכיז שכשאת בוכה הן נראות ככחולות. ואופייך, שרק אני מכיר כל כך טוב. השקט שלך, מספר עולם ומלואו, העקשנות שלך, הכה מדבקת, צחוקך, כמו מתפרץ, חיוכך... אף אחד לא יודע, שמתחת לנערה הקשוחה שיודעת מה היא רוצה ולא מראה לאף אחד את בכיה, שיש בך משהו אחר... משהו נעלה חותר מיופיך... משהו... אמיתי. את לא מזויפת."
"זה לא נכון... יש מישהו שכן הראתי לו את החולשות שלי..." אמרה מבין דמעותיה.
"לול, לא..."
"דני, לך הראיתי את החולשות שלי. אתה יודע את זה. סמכתי עליך."
"גם אני סמכתי עליך. את גם יודעת עליי הכל."
"מסתבר שלא."
"לול. אל תבכי, בבקשה..."
"דני. אולי אתה צודק... אולי עליי פשוט להתרחק ממך, לטובתך."
"לול.." אמר אך היא כבר התרחקה בריצה.
מה דעתכם?!
;){kind=link}